2013

מראית אין

ניהול אמנותי: עמוס חץ וליאור אביצור
הפקה: מעיין מרים מוזס
תאורה: שחר ורכזון
ניהול הצגה: זואי ברונשטיין

יחסי ציבור : עלי חפץ

החדר הוא צמצום ואינטימיות, הפסקה מרעש היומיום והתבוננות. כמוהו גם היצירות שבפסטיבל הבאות להפנות את תשומת לבנו להסתכלות פנימה, שחזור את שעשינו ויצירת ריקוד שבו גם להאטה ולהרהור יהיה מקום. בהיותנו בחדר אנחנו גם שמחים לפתוח את חלונות הבית, להקשיב ולראות את הפעילות שנוצרת סביבנו ונוגעת בנו.

בתחילת המאה יצר דושמפ את הרדי מייד ובכך הפנה את תשומת לבנו ואחריותנו ליופי הגלום בחפצים של היומיום ובפיוט הרב שעולה מהם. בשנות החמישים יצר ג'ון קייג' את הצהרתו 4.33 ונתן מקום לכל רעש שיהיה חומר לעשיית מוסיקה. יתרה מזאת, הוא הצביע שהשקט עמוס באירועים אקוסטיים, בחוץ ובפנים. באותן שנים גם בריקוד התעוררה עשייה שנבנתה מהתנועה היומיומית, וזרקה אור על תנוחות הגוף שאינן וירטואוזיות ונותנות לנו הזדמנות להקשיב לרחשים הקטנים שמתחוללים בנו ובסביבתנו וכן לדימויים שהם מעוררים.

השנה העבודות נבנו עם מושג המרווח (gap) המרחיק אותנו מהמהירות וההאצה הגדולה שמקיפות אותנו. אנו מבקשים להאט, להפנות את תנועתו של הרוקד ואת ציפיותיו של הצופה לפריפריה, לשולי הריקוד, למחוות שנחבאות בין מהלך אחד למשנהו ולדימויים שעולים אצל הצופה והרוקד בשעת הריקוד.

בפסטיבל השנה שלוש תוכניות שונות ויום עיון. בין העבודות: שלש העוסקות ברווח ובהאטה, תשע המתכתבות עם הצהרתו של ג'ון קייג'- 4.33, ועבודה אורחת מאת הכוריאוגרפית אנה הובר והמוסיקאי מרטין שוץ (גרמניה-שוויץ).